ת: OCD, למעשה, הוא סוג של הפרעת חרדה. המחשבות הטורדניות עשויות לגרום לחרדה, אם לא מבצעים פעולה מסוימת (טקס או הימנעות) שמונעת את החרדה. בדרך כלל זהו הרגש הדומיננטי אצל אנשים הסובלים מ- OCD. יש לציין, כי בספר האבחונים החדש להפרעות נפשיות (DSM גרסה 5), ההפרעות האובססיביות, ובכללן OCD, הוצאו מההגדרה של "הפרעות חרדה" וקיבלו תחום נפרד משלהן כ"הפרעות אובססיביות". עם זאת, הרגש העומד לרוב מאחורי OCD הוא ללא ספק חרדה.
ש: האם באמת ניתן להיפטר מ- OCD לגמרי?
ת: ברוב המקרים כן. בעזרת שימוש בטכניקות הנכונות לטיפול ב- OCD, מתחום הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ובעזרת מוטיבציה ושיתוף פעולה מצד המטופל בטיפול, ניתן להגיע לתוצאות אופטימליות, שפירושן חיים ללא OCD. בקיצור, זה בהחלט אפשרי!
ש: מה ההבדל בין OCD לבין התמכרות?
ת: לשתי הבעיות יש מאפיינים דומים, אך התמכרות בדרך כלל מתארת מצב של תלות בחומר (סיגריות/ סמים/ אלכוהול), חפץ (סלולרי/ טלוויזיה), מוצר מסוים או פעילות מסוימת (סקס, קניות). לפיכך, ההתנהגות ההתמכרותית היא צריכה מוגזמת ובלתי מבוקרת של המוצר, או הפרזה בפעילות אליה מכורים. כאשר המכור משיג את מושא ההתמכרות שלו, הוא בדרך כלל חש רוגע וסיפוק. בניגוד לכך, OCD מלווה במחשבות טורדניות, ובדרך כלל בהתנהגויות כפייתיות שמטרתן להפחית את החרדה הנובעת ממחשבות טורדניות אלה.
ש: איך אפשר להבדיל בין מחשבות טורדניות למחשבות מפחידות שאינן טורדניות?
ת: המאפיין העיקרי של מחשבות טורדניות, המבדיל בינן לבין מחשבות מפחידות אחרות, הוא חוסר הגמישות שלהן. כלומר, למחשבות מפחידות "רגילות", כגון, "אני עומד להתעלף", אפשר לענות בצורה הגיונית. ניתן להסביר לאדם הסובל ממחשבה זו מדוע הוא אינו עומד להתעלף למרות שהוא חושב כך, והאדם יקבל את ההסבר. ההסבר יפחית, לפחות בצורה חלקית, את החרדה הנובעת מן המחשבה המפחידה, ויפחית את מידת האמונה במחשבה המפחידה. לעומת זאת, מחשבות טורדניות אינן מגיבות ל"קול ההיגיון". ניקח לדוגמא אדם הסובל מן המחשבה "אם לא אשטוף את ידיי מספר מסוים של פעמים, אלקה בזיהום חמור". ניתן להסביר באופן הגיוני לאדם זה, שהסיכוי ללקות בזיהום הוא מזערי ביותר. הסבר זה, גם אם הוא נשמע הגיוני, לא יספק את האדם הסובל ולא יפחית את מידת החרדה שלו כלל. זאת מאחר, שהוא אינו מוכן לקחת את הסיכון, ולו המזערי ביותר, שהמחשבה עשויה להיות נכונה ושבאמת ילקה בזיהום. כאשר מחשבות אינן מגיבות לקול ההיגיון, הרי שמדובר במחשבות טורדניות, ויש לטפל בהן בדרך אחרת.
ש: כיצד מטפלים במחשבות טורדניות?
ת: מאחר שמחשבות טורדניות אינן מגיבות לקול ההיגיון, בדרך כלל מטפלים בהן על ידי הצפה שלהן. כלומר: הימנעות מהטקס והישארות עם המחשבה ועם החרדה שהיא מעוררת, בלי לנסות ולהפחית את החרדה. טכניקה זו נקראת"חשיפה ומניעת תגובה". אם האדם סובל רק ממחשבות טורדניות ללא טקסים, מבקשים ממנו להציף את המחשבה, כלומר לחשוב אותה באופן מכוון, כדי להעלות את רמת החרדה. החרדה, בסופו של דבר, תרד מעצמה, מאחר שזה טבעה של חרדה. בנוסף, המוח "יתעייף" בסופו של דבר מלחשוב את המחשבה, והיא תשעמם אותו. במקרה כזה, המוח ידחה את המחשבה והיא לא תהיה טורדנית יותר. אפשר להשוות את התהליך הזה לצפייה בסרט אימה מספר פעמים. בפעם הראשונה, הסרט ייראה לנו מאוד מפחיד, אך בפעם השביעית שנראה אותו, הוא כבר לא ייראה לנו מפחיד, ואף ישעמם אותנו.
ש: לעתים קיימים מצבים של אובססיה כלפי אדם מסוים, קנאה חולנית וכו'. האם מצבים אלה נחשבים ל-OCD?
ת: בדרך כלל לא. אדם יכול לפתח אובססיה כלפי אדם אחר, או תלות באדם אחר, מכל מיני סיבות. לקשר רומנטי, למשל, יש מאפיינים שמעודדים יצירת תלות אצל חלק גדול מהאנשים, מה שיכול להיראות או להתפרש כאובססיה. תלות זו יכולה להימשך גם לאחר שהקשר נגמר, והאדם הסובל ממשיך לחשוב על בן הזוג. מצב זה אינו מוגדר כטורדנות כפייתית או OCD. זאת מאחר, שכדי להיות מאובחן כסובל מ- OCD דרושים מספר קריטריונים, ועצם היותה של המחשבה חוזרת ונשנית אינו מספיק לשם כך. בדומה לכך, מצבים המתוארים כ"קנאה חולנית" או "קנאה כפייתית" אינם נחשבים ל- OCD. עם זאת, בכל מצב המעורר אצל אדם מסוים מצוקה או סבל לטווח ארוך, ופוגע באיכות החיים שלו או של סביבתו, כדאי לשקול לפנות לטיפול. גם אם אין אבחנה של הפרעה מסוימת, אין זה אומר שהאדם אינו סובל.
