תיאור מקרה- טיפול ב- HOCD
רועי (שם בדוי), בן 27, רווק, מורה לחינוך גופני ממושב באזור הצפון, הגיע לטיפול עקב מחשבות טורדניות על היותו הומוסקסואל. המחשבות הטורדניות הופיעו בעיקר כשהיה נמצא בחברת גברים: חבריו, אנשים בעבודה, מתאמנים במכון הכושר שלו וכו'. המחשבות היו תוקפות מספר פעמים במהלך היום, לעיתים גם כשהיה נמצא לבדו, ואז המחשבות היו משתלטות כתוצאה מחוסר מעש. את רועי העסיקה שאלה שלא נתנה לו מנוח: "האם אני הומוסקסואל?" באופן הגיוני, היה ברור לו שלא. אולם, כשהיה רואה גבר, אפילו בסרט או בתמונה, הספק תמיד היה שב ומכרסם. מחשבות טורדניות נוספות שצצו, והיו קשורות במחשבה ה"ראשית" לגבי הנטייה המינית, היו: "אולי אני נשי?" "אולי התנועות שלי/ הדיבור שלי נשיים?" "אם גברים אחרים רואים אותי, הם מזהים שאני נמשך אליהם?" ועוד.
המחשבות גרמו לרועי לחרדה רבה, ובנוסף לקשיים בשינה. כאשר היה יוצא לבילוי, לא היה מסוגל לטענתו ליהנות מהבילוי, מאחר שהיה עסוק בהתבוננות מסביבו ובדיקה האם הוא נמשך לסובבים אותו או לא. באופן טבעי, הוא ניסה להימשך לנשים סביבו ולהרגיש דחייה כאשר הוא רואה את הגברים. בכל אימון במכון הכושר הוא היה עסוק בחרדה מהמשיכה, כביכול, לגברים שסביבו, ולא היה מרוכז באימון. המחשבות, למעשה, יכלו לתקוף בכל סיטואציה אפשרית בה נמצא עם אנשים, או לבדו, צופה בטלוויזיה או קורא כתבה באינטרנט שהכילה תמונה של גבר נאה.
רועי סיפר, כי היה בטיפול בשנה האחרונה, אך לדבריו המטפל ביקש ממנו בעיקר לעשות הרפיות, ולא להיחשף למחשבה המפחידה. להיפך: המטפל ניסה "להפריך" אותה, מתוך מחשבה שאם צוברים מספיק "הוכחות", אפשר לענות למחשבה הטורדנית בהיגיון. רועי סיפר, שדרך זו לא עזרה לו, והמצב אפילו החמיר. הסברתי לו, שלמחשבות טורדניות לא ניתן לענות בהיגיון, מאחר שהדבר נחשב להתנגדות למחשבה, ובסופו של דבר רק מחזק אותה. גם הרפיות אינן יעילות בטיפול ב- OCD, מאחר שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם חרדה מסוג זה היא להיחשף אליה, "להסתכל לה בעיניים" ולא לברוח ממנה.
כשרועי הגיע לטיפול, ביקשתי ממנו לנהל רישום של חלק מהסיטואציות בהן החרדה הופיעה. כמו בכל טיפול קוגניטיבי התנהגותי, פירקנו את הסיטואציה למרכיביה: מחשבות, תחושות, רגשות והתנהגות. שמנו את הדגש על ההתנהגות, מאחר שכפי שהסברתי לרועי, התנהגותו במצבים הללו היא זו ש"שידרה" למחשבות שהן מטרידות ומפחידות, ולכן הן חזרו והופיעו שוב ושוב. הסברתי לו, שכאשר אנחנו פוחדים מן החרדה עצמה ודוחים אותה או את המחשבות שגורמות לה, זה למעשה משמש כ"דלק" לחרדה. במילה "התנהגות" הכוונה היא לא תמיד להתנהגות חיצונית. לעיתים ההתנהגות היא פנימית, כלומר עצם העובדה שאנחנו מנסים להימנע מלחשוב על משהו, או מבצעים בדיקה בינינו לבין עצמנו, נחשב להתנהגות. לדוגמא, כשרועי היה מתבונן בגבר ומנסה לבדוק בינו לבין עצמו אם הוא נמשך אליו. התנהגות זו בהחלט נחשבת להתנהגות כפייתית, והיה עליו להפסיק אותה.
במקביל להפסקת ההתנהגויות הכפייתיות, עבדנו בעוד שני מישורים: הראשון, קבלת המחשבות והחרדה, במקום להירתע ממנה. המישור השני כלל תרגול אקטיבי של חשיפה למחשבות ולתכנים המפחידים. למשל: רועי התבקש לצפות בתמונות ובסרטונים שכללו גברים נאים למראה, ו/או יחסים הומוסקסואליים; לכתוב "תסריטי אימים" לגבי יציאה שלו מהארון וקיום מערכת יחסים עם גבר; להתבונן בגברים נאים בחיי היום יום ולדמיין לעצמו כי נמשך אליהם, ועוד.
קבלת החרדה והמחשבות הטורדניות היתה, אולי, העבודה המורכבת ביותר, אך רועי התמיד ועשה את "שיעורי הבית" ובסופו של דבר הצליח בכך מאוד. קבלת המחשבות כללה אימוץ אמירות פנימיות כמו: "אני יכול לחיות עם המחשבות ולקבל את הספק", "צריך לקחת בחשבון שאי אפשר להילחם בספק ולהסיר אותו, לכן הדרך היחידה לגרום לו לדעוך היא לקבל אותו", וכו'. בנוסף, רועי למד "להסכים" עם המחשבה בכל פעם שהיא הגיעה, וכך העוצמה שלה נחלשה מאוד.
בסיומו של הטיפול, רועי הגיע לממצב בו המחשבות מופיעות רק לעיתים נדירות, ובעוצמה נמוכה. הוא טען, שכל פעם שמופיעה מחשבה הוא לא "מתרגש" ממנה, יודע איך לקבל אותה וכך היא דועכת. רועי היה אופטימי, וידע שהמחשבות רק יילכו וידעכו עם הזמן. ידענו כי הגיע הזמן לסיים את הטיפול, כאשר רועי אמר: "למדתי להתייחס למחשבות הטורדניות כפי שאני מתייחס לכל מחשבה אחרת שעוברת לי בראש". והוסיף: "אני לא נלחם במחשבות, לא מצפה בכיליון עיניים להיעלמותן המוחלטת. בהתחלה הייתי לחוץ וחשבתי כל הזמן 'מתי זה יעבור כבר?' היום אני יודע שכדי להרגיע את זה, הדבר האחרון שצריך לעשות הוא להילחץ בגלל זה".
רועי הצליח ליהנות בעיסוקיו השונים, בעבודה, בבילויים אליהם יצא ובמכון בו התאמן. הוא הרשה לעצמו לצאת ולהכיר נשים "בלי לחץ", ובסיום הטיפול גם סיפר שהתחיל לצאת עם מישהי. אצל רבים מתגברות המחשבות דווקא כשיש בת זוג (בגלל הספק- "האם אני נמשך אליה, או לגברים?"), אך אצלו הן התמעטו ודעכו בתקופה זו. רועי סיכם: "אני מרגיש שחזרתי לעצמי. חזרתי לחיים רגילים, קיבלתי את החיים שלי בחזרה ואני מודה על כך".
