טיפול בפוסט טראומה או PTSD
 

טראומה ופוסט טראומה

טראומה נפשית הנה נזק נפשי שנגרם לאחר אירוע טראומתי. אירוע טראומתי מוגדר כאירוע שהאדם מתקשה מאוד להתמודד עמו וכן עם המחשבות והרגשות המלווים אותו, ועשוי להיכנס למצב של "הלם". אירוע טראומתי יכול להיות חד פעמי או חוזר ונשנה.

לאירועים טראומתיים יש שני מאפיינים:

- תחושה חזקה של חוסר אונים מול איום פיזי (סכנת חיים, פגיעה משמעותית בגוף) או פסיכולוגי (פגיעה משמעותית בנפש).
- ארגון מחדש של עולמו של האדם- תפיסת העולם שהיתה לו עד כה נפגעת, מצב הגורם לו לחוש בלבול וחוסר בטחון.

לאחר אירוע טראומתי, יכולה להיגרם טראומה, כלומר נזק נפשי. הנזק יכול להתבטא בכל מיני צורות. למשל: הפרעות חרדה, דיכאון, הפרעות דיסוציאטיביות ואף הפרעות אישיות (אם הטראומה נגרמה בילדות המוקדמת).
אירועים טראומתיים, שבגינם אנשים מפתחים טראומה יכולים להיות, למשל: נוכחות בפיגוע טרור, או נפילת טילים בזמן מלחמה; תקיפה פיזית או מינית שעברו; תאונת דרכים או תאונה חמורה אחרת; עדות לרצח או להתעללות, וכדומה.
משמעות המושג "פוסט טראומה", כלשונו, הוא "לאחר הטראומה". בדרך כלל, אנשים נוהגים להשתמש במילים "פוסט טראומה" כמונח עממי המתאר הפרעת דחק פוסט טראומטית, או PTSD.
 

פוסט טראומה - PTSD

הפרעת דחק פוסט טראומטית, או Post Traumatic Stress Disorder, ובקיצור PTSD, היא הפרעת חרדה הנגרמת במצבים של פוסט טראומה (שלאחר הטראומה). מדובר בהפרעה שמתקיימת מספר חודשים ולעיתים אפילו שנים לאחר הטראומה. חשוב להבדיל בין Acute Stress Disorder (ASD), שהיא הפרעה שנגרמת מיד לאחר האירוע הטראומתי ונמשכת מספר שבועות, לבין PTSD. PTSD, למעשה, יכולה להיות מאובחן לראשונה רק כארבעה שבועות לאחר הטראומה. פעמים רבות,ASD הופכת לאחר ארבעה שבועות ל- PTSD, מאחר שהסימפטומים שלה לא חלפו.
הסימפטומים של "פוסט טראומה" או PTSD יכולים להיות מעטים או רבים, וכוללים אחד או יותר מהבאים (לפי הקריטריונים של ספר האבחונים, ה- DSM-4:

המאורע הטראומתי נחווה מחדש באחת או יותר מן הדרכים:
זכרונות פולשניים חוזרים ונשנים של האירוע הטראומתי.
סיוטי לילה חוזרים ונשנים על המאורע
הרגשה או התנהגות כאילו המאורע מתרחש שוב. כולל הזיות או פלאשבקים.
מצוקה נפשית משמעותית, ו/או עוררות פיזיולוגית (דופק מהיר, רעד, הזעה), בחשיפה לגירויים פנימיים (זכרונות, מחשבות) או חיצוניים (אדם, מקום, חפץ, אירוע) הקשורים באירוע הטראומתי או מזכירים אותו.

ישנה הימנעות עקבית מגירויים הקשורים לטראומה והקהיה של התגובתיות הכללית:
ניסיון להימנע ממחשבות ורגשות הקשורים לטראומה
ניסיון להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה
חוסר יכולת לזכור היבט חשוב ממנה
ירידה ניכרת בעניין או בהשתתפות בפעילויות חשובות
הרגשה של זרות או נתק מאחרים
רגש מצומצם (למשל, לא מצליח לחוש שמחה)
חוסר יכולת לראות עתיד

תסמינים עקביים של עוררות מוגברת:
קושי להירדם או להמשיך לישון
אי מנוחה או התפרצויות זעם
קושי בריכוז
בנוסף, כדי להיות מאובחן כסובל מ- PTSD, על האדם לסבול מהסימפטומים למשך יותר מחודש. כמו כן, לאדם הסובל מ- PTSD נגרמת פגיעה משמעותית בתפקוד.
 

טיפול בפוסט טראומה או PTSD בגישה קוגניטיבית התנהגותית

הגישה הקוגניטיבית התנהגותית (CBT) הוכיחה יעילות גבוהה מאוד בטיפול בפוסט טראומה. בתוך גישה זו, בדרך כלל נהוג לטפל ב- PTSD בשיטה ספציפית הנקראת חשיפה ממושכת (Prolonged Exposure או PE). שיטת ה- PE פותחה ע"י פרופסור עדנה פואה הישראלית. עיקרה של החשיפה הממושכת היא חשיפה חוזרת ונשנית לסיפור האירוע הטראומטי, כפי שמספר אותו המטופל. המטפל עוזר למטופל הסובל מ- PTSD לבנות את סיפור הטראומה, תחילה בקווים כלליים יותר, ובהדרגה מתווספים עוד ועוד פרטים. המטופל מתבקש לחזור על הסיפור שוב ושוב, לעתים בדרכים שונות: "הילוך איטי", "הילוך מהיר", השתהות על חלק מסוים בסיטואציה וכו'. במקביל לכך, המטופל מתחיל להיחשף בהדרגה למקומות, חפצים או אנשים שמהם נמנע עקב ה- PTSD. למשל, אם המטופל היה עד לפיגוע באוטובוס, ומאז האירוע פיתח PTSD ונמנע מלנסוע באוטובוסים, המטפל עובר איתו תהליך של חשיפה לנסיעה באוטובוס: בתחילה רק עומדים בתחנה, בהמשך עולים לאוטובוס ונוסעים תחנה אחת, ולאט לאט מעלים את משך זמן הנסיעה. החשיפה מתבצעת באופן מאוד הדרגתי, כדי לא להציף את המטופל בחרדה יתר על המידה, מה שעשוי לגרוע משיתוף הפעולה שלו.
בנוסף לחשיפה שנעשית בפגישה הטיפולית, המטופל מתבקש להמשיך ולהיחשף בבית, בין פגישה לפגישה. הדבר נעשה, למשל, על ידי סיפור האירוע שוב ושוב לאנשים קרובים, האזנה להקלטה של הסיפור שהוקלטה במהלך הפגישה, כתיבה של הסיפור ועוד. ככל שתהליך החשיפה מתקדם, החרדה של המטופל הולכת ופוחתת, מאחר שקיימת התרגלות לסיפור החוזר ונשנה. למעשה, הטיפול ב- PTSD עובד כמו כל טיפול CBT בחרדה: כאשר המטופל מתעמת עם הפחד במקום לנסות להימנע ממנו, הפחד מטבעו הולך ופוחת, והמטופל מתרגל למושא הפחד. כאשר המטופל חוזר על הסיפור שלו שוב ושוב, מוחו בסופו של דבר מתחיל להשתעמם מן הסיפור, ותחושת הפחד מתחלפת לאט לאט באדישות לסיפור. לפיכך, הסימפטומים של PTSD הולכים ופוחתים.

בנוסף, בחלק הקוגניטיבי של הטיפול ב- PTSD, המטופל מוצא מחשבות שליליות הקשורות בהתנהלותו באירוע, ואמונות שליליות על העולם שהתפתחו בעקבות האירוע. מחשבות כאלה יכולות לגרום, למשל, לרגשות אשמה מאחר שלדעתו לא עשה מספיק כדי לעזור לאנשים אחרים או למנוע את האירוע. המטפל עובד עם המטופל על שינוי המחשבות והאמונות, לאמונות שלא יגרמו לרגשות שליליים כל כך. לדוגמא: "למרות שהייתי רוצה מאוד למנוע את האירוע, לא היתה לי שום אפשרות למנוע אותו או לצמצם נזקים, מאחר ש..." או "הייתי במצב של לחץ גבוה מאוד, ולכן טבעי שלא הצלחתי לתפקד. לא גרמתי לאף אחד נזק בכוונה". בנוסף, עובדים יחד על שינוי אמונות שליליות שהתפתחו לגבי העולם בעקבות ה- PTSD, כמו "אי אפשר לבטוח יותר באנשים", "העולם הפך למקום מסוכן" וכדומה.