תיאור מקרה: טיפול בהתקפי חרדה
עודד (שם בדוי), בן 30, מתגורר בקריות, נשוי עם שני ילדים קטנים ועובד בתחום ההייטק. עודד הגיע לטיפול מאחר שהוא סבל מהתקפי חרדה שהתרחשו על בסיס יומיומי. ההתקפים כללו סימפטומים פיזיים מאוד לא נעימים, כגון: רעידות, הזעה, דופק מואץ, תחושת מחנק, נשימה לא סדירה וסחרחורת. הבעיה היתה קיימת במשך כשנתיים. עודד סיפר, שמאז ומתמיד חש אי נוחות במקומות סגורים. בנוסף, לפני כשנתיים הופיע התקף חרדה בזמן שהותו בחו"ל. עודד לא ידע כיצד להתמודד עם ההתקף, וחש שמשהו לא בסדר איתו. בדיקות רפואיות שעשה בבית חולים מקומי התגלו כתקינות, ועודד חשב שאולי הוא מאבד את שפיות דעתו. הוא פחד מאוד מפני חזרתו של התקף נוסף.
מאז המקרה, הוא המשיך לסבול מהתקפי חרדה בתדירות יומיומית במקומות סגורים, כגון: מעליות, מקלטים, חניונים תת קרקעיים, וכן במקומות הומי אדם, ובמרחבים פתוחים רחוקים מהבית. בשל הפחד כי ההתקף יחזור, עודד נמנע ככל יכלתו מביקור במקומות כאלה. הוא סירב לבקר בקניון, לנסוע ברכבת, לטוס שוב לחו"ל, וללכת למסיבות, הופעות וטיולים. אפילו אירועים שאליהם היה חייב להגיע, כמו חתונה של חברים, נחוו על ידו כמשימות קשות מאוד לביצוע. עודד פחד מאוד מהופעתו של התקף נוסף ומהשלכותיו הבריאותיות, חשש שהיה קיים לאורך כמעט כל היום. שנה לפני הגעתו לטיפול, עודד ביקר אצל פסיכיאטר וטופל בתרופה בשם ציפרלקס, אותה המשיך ליטול גם כשהגיע לטיפול. הוא דיווח על שיפור מועט במצבו בעקבות נטילת התרופה. בנוסף, עודד נטל במקרי חירום תרופה בשם "ואבן", שגרמה לו להקלה מיידית במקרה של התקף. הוא ניסה להמעיט ככל יכלתו בנטילת תרופה זו, מאחר שהיה מודע להשפעותיה הממכרות.
כאשר עודד הגיע לטיפול, ביקשתי ממנו לנהל רישום של הסיטואציות בהן מקבל התקפי חרדה. הרישום, למעשה, פירק את הסיטואציה למרכיביה: ההתרחשות, המחשבה, הרגש, התחושות הפיזיות אותן חווה, והתנהגותו באותה סיטואציה. עודד למד להבין, כי לכל מרכיב יש חשיבות בהתפתחות התקף החרדה.בנוסף, הוא דירג את הסיטואציות המפחידות לפי סדר חשיבות: מהמפחיד פחות (נסיעה באוטובוס) למפחיד ביותר (טיסה). זאת, כדי שיוכל להיחשף אליהן באופן הדרגתי לאחר שילמד להתמודד עם החרדה.
לאחר שעודד למד להכיר את החרדה שלו, על כל מרכיביה, ולזהות את הסיטואציות מעוררות החרדה, עזרתי לו ללמוד טכניקות להתמודדות עם החרדה. ראשית, הוא למד לפרש נכון סימפטומים פיזיים. למשל, הוא למד לומר לעצמו ש"דפיקות לב אינן מצביעות על התקף לב". עד כה, הוא האמין שבכל פעם שהדופק שלו מאיץ, הדבר יכול להצביע על בעיית לב. בנוסף, עודד האמין כי בכל פעם שהוא חש תחושת מחנק וקושי בנשימה, הדבר מצביע על חוסר בחמצן, שעלול לגרום לו להיחנק. לימדתי אותו לפרש נכון את הסימפטום, ולומר לעצמו: "תחושת המחנק נובעת מחרדה. האמת היא, שיש לי מספיק אוויר". כך עשינו גם לגבי סימפטומים פיזיים נוספים, שעודד פירש בתחילה לא נכון.
כלי נוסף שעזר לעודד להתמודד עם החרדה, הוא שינוי היחס שלו כלפי החרדה והפחתת "הפחד מהפחד". עודד למד לשנות אמירות שליליות כגון "החרדה לא תעבור לי לעולם, זה הסוף שלי", "אני אצטרך לצאת מפה מהר ולקבל עזרה". אמירות אלו הוחלפו באמירות הגיוניות יותר, כגון "חרדה עוברת, ואפילו לאחר זמן קצר"; "אני לא אצטרך לקבל עזרה, כי הכל בסדר איתי מבחינה רפואית". הוא למד להבין, שאם לא יעשה דבר כדי להפחית את החרדה, אלא יקבל אותה ופשוט יחכה עד שההתקף יעבור, הוא יחלוף לאחר מספר דקות כלא היה. יותר מכך, ככל שרמת החרדה תהיה גבוהה יותר, כלומר ההתקף יהיה "חזק" יותר, הוא יחלוף מהר יותר. חרדה נמוכה יכולה להחזיק מעמד זמן רב יותר, אך קל יותר להתמודד איתה. לכן, הוא התבקש לשבת ולחכות שהחרדה תחלוף, ולעיתים אפילו "לקרוא לה לבוא". עצם הנכונות להתמודד עם החרדה הפחיתה במידה משמעותית את הסיכוי שהחרדה תגיע.
עודד למד, שחשוב מאוד להישאר בתוך הסיטואציה ולא לברוח ממנה עד שהחרדה עוברת. הבריחה מהסיטואציה המפחידה היא שגיאה מאוד חמורה, מאחר שהמוח שלו למעשה לומד שהסיטואציה הזו מסוכנת ושככל הנראה צריך לפחד ממנה. הסברתי לו, שאם היה נשאר בעבר מספיק זמן בסיטואציות המפחידות ומנסה פשוט לקבל את החרדה ולא להפחיתה, בשלב שבו החרדה היתה פוחתת מעצמה, המוח היה לומד כי הסיטואציה לא באמת מפחידה או מסוכנת. כדי ללמד את מוחו את העובדה הזו, עזרתי לעודד להיחשף בצורה הדרגתית לסיטואציות המפחידות, מהקל לכבד. ביקשתי ממנו לנסות קודם להיחשף לסיטואציות קלות יותר, למשל- ביקור בקניון בשעות שבהן הקניון אינו מלא אנשים, נסיעה למקומות קרובים יותר לבית. ככל שהתקדם הטיפול, עודד נחשף לסיטואציות מפחידות יותר ויותר בעבורו, ונשאר בתוך הסיטואציה עד שהחרדה ירדה. בנוסף לחשיפה שביצע כשיעורי בית, חלק מהפגישות איתי כללו חשיפה- בדמיון ובמציאות. עלינו במעליות בבניין גבוה, ביקרנו בקניון בשעות העומס, ואף נסענו ברכבת תחתית (כרמלית). כל החשיפות הללו, וכן התקפי החרדה הספונטניים שחווה בבית, לוו ברישום ומעקב. בנוסף לכלים הללו, לימדתי את עודד תרגילי הרפיות לשחרור ממתח כללי ונשימה נכונה. כלים אלה אפשרו לו להוריד את רמת הלחץ בחיי היום יום, וכן אפשרו לו שליטה בנשימה בסיטואציות שבהן החרדה היתה גבוהה מאוד.
במשך הזמן, החרדה של עודד במצבים שעוררו בו פחד הלכה ופחתה. הוא היה מסוגל ללכת לקניונים ולסרטים, ובמשך השמן גם לעלות במעליות לקומות יותר ויותר גבוהות. הנסיעות ברכבת, שחלקן נכפו עליו בגלל עבודתו, הכבידו עליו פחות ופחות, והפכו לרגועות יותר. לקראת סיום הטיפול, עודד טס לאירופה עם אשתו והילדים. טיסה נחשבה אצלו לאחת הסיטואציות המפחידות ביותר, ובתחילה התקשה להתמודד עם הרעיון. עם זאת, מאוד רצה לטוס לחו"ל, פעולה שנמנע ממנה במשך שנתיים, מאז היה בטיול לחו"ל והבעיה התעוררה. גם השהות בחו"ל, רחוק מהבית, מאוד הפחידה אותו. בסופו של דבר, עודד התמודד עם הטיסה בהצלחה. התעוררו מצבים של חרדה במהלך הטיול, שלא התפתחו לכדי התקף, מאחר שהוא הפחית את הפחד שלו מפני ההתקפים ו"קרא להם לבוא". הוא סיפר, שהחרדה שחווה במהלך הטיסה עצמה עברה לאחר מספר דקות, והוא נהנה מהטיסה. בטיסה חזרה כבר לא חווה חרדה כלל. המסקנה שלו לאחר הטיול היתה, ש"אין מה לפחד מהפחד".
לאחר כארבעה חודשים (16 פגישות), החלטנו על סיום הטיפול מאחר שעודד לא חווה התקפי חרדה עוד כלל. בנוסף, הוא התייעץ עם הפסיכיאטר שלו והפסיק את הטיפול בציפרלקס באופן הדרגתי. לאחר הפסקת התרופה, הוא הגיע למספר פגישות מעקב כדי לוודא שהתוצאה הטובה השתמרה גם ללא התרופה. את התרופה שאחרת, "ואבן" הספיק לחלוטין ליטול. כיום, עודד יוצא לכל המקומות שהפחידו אותו בעבר ואינו חווה התקפי חרדה. בנוסף, הוא טס לחו"ל פעמיים נוספות. בטיסות הוא חווה חרדה, אך התגבר עליה במהלך האירוע ללא שימוש בתרופות. הוא נמצא איתי בקשר מידי פעם לדווח על שימור התוצאה, ובנוסף מתרגל הרפיות באופן קבוע, כדי להפחית לחצים שעולים בחיי היום יום ואת רמת המתח הכללית שלו.
