תיאור מקרה: טיפול בדיכאון
רבקה (שם בדוי), בת 60, פנסיונרית, נשואה ולה שלושה ילדים, הגיעה לטיפול עקב דיכאון. רבקה סיפרה, כי בשנה האחרונה לקתה במחלת הסרטן. לאחר שהוצא הגידול מגופה, עברה טיפול כימותרפי שחיסל את הסרטן, אך גרם לה לבעיות רפואיות נוספות ולהרגשה כללית רעה. רבקה בילתה את רוב זמנה בבית עקב חולשה ועייפות, נהגה לבכות הרבה, ובנוסף עסקה במשך רוב היום במחשבות רעות על עצמה, על עתידה ועל יחסם של אנשים אחרים אליה. רבה טענה שלפעמים עולות בה מחשבות על מוות ורצון למות, למרות ש"באופן כללי" היא יודעת שאינה רוצה למות ואף פוחדת מהמוות. רבקה סירבה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי, מאחר שטענה כי ניסתה מספר פעמים תרופות שונות (לתקופות מאוד קצרות), והתרופות גרמו לה לתופעות לוואי שהתקשתה להתמודד איתן.
ביקשתי מרבקה לתאר לי את סדר היום שלה, בעל פה ובכתב. סדר היום הורכב ברובו מצפייה בטלוויזיה, קריאת עיתונים, שכיבה במיטה ושיחות עם בעלה, פנסיונר גם הוא, שרובן היו לא נעימות. רבקה נהגה להתלונן באזני בעלה על כל מכאוביה ולשתף אותו במחשבותיה השליליות, ובעלה היה מגיב בדרך כלל בקוצר רוח ובחוסר סבלנות. בכל שבועיים, בערך, היו יוצאים עם חברים לבית קפה או לטיול בים. רבקה אהבה את הבילויים, אך היו מחשבות שליליות רבות שהפריעו לה ליהנות מהם, כמו גם ויכוחים עם בעלה. בנוסף, מדי פעם ביקרו אותה ילדיה. כולם היו נשואים עם ילדים. רבקה אהבה לשחק עם הנכדים, אך טענה שהילדים לא מעריכים אותה מספיק ובאים אליה בדרישות באופן מתמיד.
הדגשתי לרבקה את החשיבות של בניית סדר יום המורכב מפעילויות מעניינות ומספקות. רבקה טענה שמאוד קשה לה ליהנות מדברים רבים, לכן שמנו את הדגש על פעילויות שיספקו לה עניין, ותחושת סיפוק על כך ש"עשתה משהו" במקום "סתם להעביר את הזמן". העלינו יחד רעיונות לפעילויות שאפשר לעשות בתוך הבית ומחצה לו. רבקה טענה בתחילה שמאוד קשה לה לצאת בגלל חולשה, אך מעוניינת למצוא לה פעילויות מעניינות, קבוצות חברתיות ותחומי עניין. סיכמנו שתירשם לשני חוגים שמעניינים אותה במתנ"ס המקומי. רבקה נרשמה ללימודי אנגלית שהתקיים פעם בשבוע, וכן לחוג מדיטציה שהתקיים פעמיים בשבוע. כעת, היו לה שלוש פעמים בשבוע שבהן יצאה מהבית באופן קבוע, והשתתפה בפעילות שהיא נהנית ממנה. רבקה דיווחה שהפעילות נתנה לה "משהו לצפות לו", וכי היתה חשה שמחה כאשר ידעה שהיום והשעה בהם מתנהל החוג מתקרבים. בנוסף לכך, רבקה החלה לעשות פעולות פשוטות בבית- ניקיון בסיסי (אותו היתה מסוגלת לעשות), בישול בישיבה, מאחר שהתקשתה לעמוד, מלאכות יד, ואף נתבקשה על ידי להתקשר לחברות ולשאול לשלומן. רבקה היתה בתחילה מאוד כעוסה על כך שהחברות אינן מתקשרות אליה ואינן מתעניינות בה, אך כאשר החלה להתקשר לכל חברה באופן קבוע פעם בשבוע, החברות החלו גם הן להתקשר יותר. כך, נוצרו הזדמנויות נוספות לבילויים עם החברות, והמפגשים בבתי קפה התרבו. רבקה החלה להיפגש עם החברות מחוץ ל"מפגשי הזוגות" הקבועים עם בעלה וחבריו.
בנוסף להרחבת תחומי העניין ופעילויות הפנאי של רבקה, זיהינו אלצה דפוסי חשיבה שעיכבו אותה וגרמו לה להרגיש רע. בראש ובראשונה, בגלל מחלתה, רבקה חשה ירידה משמעותית ביכולותיה הפיזיות, כך שהתקשתה לעשות פעולות שבעבר היתה עושה בקלות. עקב כך, רבקה נהגה לחשוב שהיא "חסרת תועלת", שערכה ירד ושכבר אין סיבה עבורה להמשיך לחיות, מאחר שאינה יכולה לעזור לאחרים- לבשל עבור משפחתה ולטפל בנכדים. עצם העובדה, שביקשתי ממנה לעשות פעולות בישול בסיסיות בישיבה ליד השולחן, עודדה אותה מאוד, מאחר שנתנה לה תחושה שהיא יכולה לעשות משהו למען המשפחה. בנוסף, שוחחתי רבות עם רבקה על נושא ההערכה העצמית שלה, והאם באמת כדאי שהיא תהיה תלויה רק ביכולות הפיזיות שלה. רבקה הסבירה, שכל חייה קיבלה חיזוקים בעיקר על פעולות שעשתה למען אחרים, ולא על תכונות טובות אחרות שאולי יש לה. חשבנו ביחד על תכונות חיוביות שרבקה מכירה בעצמה, ותוכל לחזק את עצמה, וגם לקבל חיזוק ממני, על עצם קיומן. יותר מכך, היא יכולה לשים לב לחיזוקים שהיא מקבלת מהסביבה החדשה בה היא נמצאת (החוגים בהם היא משתתפת). הגענו למסקנה שרבקה מתקדמת מהר מאוד בחוג האנגלית ומפגינה ידע ראוי לציון. זה גרם לרבקה לומר בתחילה ש"אולי אני חכמה", ובהמשך "אני חכמה". בנוסף, רבקה החלה לשים לב (בהנחייתי) כי היא אשת שיחה טובה, מוכנה להקשיב ופעמים רבות יש לה דברים מעניינים להגיד לבן שיחתה. כמו כן, הפנינו את תשומת הלב לכך שנכדיה של רבקה מאוד אוהבים אותה ונהנים לשחק איתה. למרות שאינה יכולה להחליף להם חיתול, להאכיל אותם וכדומה, היא עדיין יכולה להיחשב ל"סבתא טובה" בעיני הנכדים, וגם בעיני עצמה.
סוג נוסף של מחשבות מכשילות שהיו לרבקה עסק בהערכה שלילית מצד הסביבה כלפיה. רבקה היתה בטוחה שאנשים, בעיקר בסביבתה הקרובה, אינם מגלים אכפתיות כלפיה, מרכלים עליה, ולעיתים אף רוצים ברעתה. הדבר גרם לה להמעיט באינטראקציות עם אנשים. אינטראקציות שהיו לה הכעיסו או ציערו אותה לעיתים קרובות. עבדתי עם רבקה על פרשנות "נכונה" יותר לתגובותיהם של האנשים כלפיה. כלומר, פעמים רבות היא פירשה התנהגות מסוימת כשלילית: "היא לא מתקשרת אליי, אז לא אכפת לה ממני". כאשר בהחלט יכול להיות ש"היא לא מתקשרת אליי כי אני לא מתקשרת אליה או מחמיצה לה פנים כשהיא מתקשרת", או "היא לא מתקשרת אליי כי היא עסוקה מאוד בבעיותיה שלה". כלומר, הפרשנות להתנהגות היא לא בהכרח שלילית. בנוסף לכך, רבקה למדה להבין, במהלך הטיפול, שביקורת מצד אנשים אינה מצביעה על כך שאינם אוהבים אותה או רוצים להיות בחברתה, והחשוב ביותר- שביקורת מצד אחרים אינה מורידה את ערכה ואינה הופכת אותה ל"לא שווה".
לאחר מספר חודשים, רבקה חשה טוב יותר, היתה פעילה יותר מבעבר והחלה לחוש תחושות של סיפוק ולבכות פחות. היא נהנתה יותר מהקשר שלה עם בעלה, ילדיה ונכדיה ואף הצליחה ליהנות ממפגשים חברתיים. דווקא כשרבקה חשה שיפור משמעותי, היא דיווחה לי באחת הפגישות כי הסרטן חזר, וכי גילו בגופה גידול נוסף. רבקה נאלצה לעבור ניתוח ולקבל שוב טיפולי כימותרפיה. בתקופה זו, מאחר שהיתה חלשה מהניתוח ומהטיפולים, נאלצה רבקה להפסיק את הטיפול. היא נשארה איתי בקשר טלפוני מדי פעם. רבקה נהגה להתקשר ולדווח על מצבה הבריאותי והנפשי. להפתעתה, למרות ההדרדרות שחלה במצבה הבריאותי, מצבה הנפשי לא הדרדר. רבקה סיפרה שהיא "שומרת על אופטימיות", חושבת על הדברים הטובים שלימדתי אותה ומשתמשת בטכניקות שלמדה בטיפול על מנת שלא להיכנס שוב לדיכאון ולשמור על "ראש מעל למים". היא השתדלה לעשות ככל שיכלה בבית- לא לוותר על בישול, עבודות רקמה ולימוד אנגלית באופן עצמאי, כשלא יכלה להשתתף בשיעורים. היא שמרה על קשר טלפוני עם משפחתה וחברותיה, שעודד אותה מאוד.
כיום, מספר שנים לאחר סיום הטיפול, רבקה עדיין שומרת איתי על קשר טלפוני, בעיקר בחגים. היא מספרת שמצבה הבריאותי השתפר, והיא חזרה לפעילויות וחוגים מחוץ לבית. היא מספרת שכל יום היא חושבת על הכלים שלמדה בטיפול ומיישמת אותם, ועל הקשר איתי, שלדבריה תרם לה רבות והיה חשוב לה מאוד. כיום, רבקה יודעת שגם אם תהיה הרעה במצבה הבריאותי, היא לא תרשה לעצמה לשקוע בדיכאון, והדבר מעודד אותה מאוד. היא אומרת שהרצון שלה לחיות רב וחזק מתמיד.
