תיאור מקרה: טיפול ב- OCD
עדי (שם בדוי), בת 34, נשואה ואם לשניים, עובדת בחברת כוח אדם, הגיעה לטיפול משום שסבלה ממחשבות טורדניות בתחומים שונים. המחשבות, שלדבריה הפריעו לה בצורה הקשה ביותר, עסקו בתאריך הלידה של בתה הצעירה, בת השנתיים וחצי, ובמזל האסטרולוגי בו נולדה. עדי היתה בטוחה שמאחר שבתה נולדה בתאריך שמבחינה נומרולוגית מביא מזל רע, ובנוסף במזל אסטרולוגי שמיוחס לתכונות שאינן לטעמה, הדבר יביא לה מזל רע. חלק גדול מהיום היתה עסוקה ברגשות חרטה על שלא תכננה את הכניסה להריון בתקופה "נכונה" יותר ולא השקיעה בכך מחשבה. בנוסף, היו מחשבות טורדניות נוספות, שעסקו בעיקר בפחד מפגיעה באנשים אחרים- על ידי דריסה בכביש או על ידי זיהום. כל פעם שעדי עלתה על מהמורה, היא חשה חרדה גדולה מן המחשבה שאולי דרסה מישהו- חיה או אדם, וחשה צורך לחזור על עקבותיה ולבדוק זאת. הדבר גרם לה לאחר לעבודה ולמקומות חשובים אחרים, מה שיצר בעיות בעבודה וביחסים עם אחרים ורגשות אשם. בנוסף, היא חששה לגעת בדברים "מלוכלכים", בעיקר מפני שחששה להדביק אחרים בזיהום. הדבר גרם לה לשטיפת ידיים פעמים רבות במהלך היום, או חיטוי הידיים באמצעות "אלכוג'ל". עדי סירבה להתייעץ עם פסיכיאטר או ליטול טיפול תרופתי.
בתחילה, עשינו מיפוי של הבעיה- מהן המחשבות הטורדניות, האם הן מלוות בטקסים או הימנעויות, ומהי עוצמת החרדה המלווה את המחשבות. הסברתי לעדי על טבעה של החרדה, ועל העובדה שביצוע הטקסים, או ההימנעות מלדבר או לחשוב על נושאים מסוימים, משמרים את החרדה ומעצימים את הבעיה. הסברתי לה, כי התמודדות עם החרדה וניסיון "לגרום לה לבוא" במקום לברוח ממנה יפחית את הבעיה עד להיעלמותה. בהמשך לכך, עבדתי עם עדי על הפחתת הטקסים, כלומר הפעולות הכפייתיות שהיא ביצעה בעקבות המחשבות הטורדניות. ביקשתי ממנה להפחית את שטיפת הידיים, ולא לחזור על עקבותיה (או לצמצם למינימום את מספר החזרות ביום) כאשר היא נוהגת במכונית ועולה המחשבה שאולי דרסה מישהו. הסברתי לה, שהחרדה עשויה לעלות בעקבות כך, אולם היא עולה לזמן קצר בלבד, וכשלא מנסים להפחית אותה היא יורדת, עד שמתפוגגת מעצמה לאחר זמן לא רב.
עדי הפחיתה את הטקסים שלה באופן משמעותי תוך זמן קצר (כחודשיים). בנוסף, עבדנו על הצפה של המחשבה הטורדנית לגבי תאריך הלידה של בתה, באופן שיטתי. עדי התבקשה לרשום באופן יומיומי את המחשבה הרעה ואת התסריט השלילי שעלה בעקבותיה: "מאחר שבתי נולדה בתאריך "לא טוב", החיים שלה יהיו חסרי מזל. היא לא תסיים בגרויות, לא תתחתן ולא תמצא עבודה. בנוסף לכך, היא עלולה למות בגיל צעיר." ביקשתי ממנה שהתסריט יהיה מפורט יותר ויותר, ככל שהתקדם הטיפול. מטרת כתיבת התסריט היתה, למעשה, הצפת החרדה- מעין "הפחדה עצמית". זאת כדי שעדי תתמודד עם החרדה שלה ולא תימנע ממנה. תהליך זה גרם לעדי "להתרגל" למחשבות המפחידות, כך שהחרדה הלכה ופחתה ככל שההצפות נמשכו. בנוסף, ביקשתי מעדי לא להימנע מלשוחח עם אנשים אחרים על תאריך הלידה של בתה, לא להסתיר אותו ואף להתגאות בו, ההיפך ממה שהיתה רגילה עד כה. זו היתה, למעשה, דרך נוספת בעבורה להיחשף לחרדה שלה ולהתמודד איתה.
בנוסף לעבודה על המחשבות והטקסים, עבדנו על אמונות בסיסיות שעיכבו את עדי וגרמו לה להתנהג בצורה שהתישה אותה. אמונות אלה ככל הנראה השפיעו גם על התפתחות ה- OCD. למעשה, זיהיתי אצל עדי רמה גבוהה של פרפקציוניזם ושל רצון בשליטה. היא פעלה כל חייה בניסיון לרצות אחרים, ופחדה כי תאבד שליטה ותעשה משהו "לא טוב" או "לא מוסרי". לפיכך, עשתה כל מה שבעלה ובני משפחתה האחרים ביקשו ממנה, בלי להתחשב בצרכים שלה עצמה כלל. סדר יומה היה מלא וגדוש במטלות שלקחה על עצמה כדי לרצות אחרים וליצור "משפחה מושלמת". לימדתי את עדי כיצד למתן את האמונות הללו, ולאמץ משפטים כמו: "גם אם לא אהיה מושלמת, זה לא יהיה נורא, עדיין אהיה טובה ובעלת ערך". ביקשתי ממנה להפחית בהדרגה את המטלות שלקחה על עצמה, ולהקדיש יותר זמן לדברים שהיא אוהבת לעשות. עזרתי לה לגלות ביחד איתה אילו דברים מעניינים ומרגיעים אותה, מאחר שהיא לא הקדישה לכך תשומת לב כלל. בהדרגה, פחתו המטלות שלה, והיא למדה להעביר חלק מהן גם לבני משפחתה הקרובים בלי להתנצל. במקבילף למדה להקדיש יותר זמן לעצמה ולעסוק בפעילויות שהיא אוהבת.
לאחר כ-12 פגישות טיפוליות, עדי ביקשה לסיים את הטיפול, מאחר שטענה כי היא מרגישה טוב וכי הבעיות אינן מטרידות אותה יותר. החרדה מתאריך הלידה של בתה נעלמה, וכן עדי הפסיקה להתעכב בדרכים מחשש שדרסה מישהו, וגם פחד זה נעלם. בנוסף, עדי הפסיקה לשטוף את ידיה בצורה מוגזמת, וגם החרדה שפגעה במישהו על ידי זיהום התפוגגה בסופו של דבר. שנה לאחר הטיפול התקשרה עדי כדי לעדכן במצבה, וסיפרה שהיא מרגישה טוב מאוד ללא חרדות כלל. כיום היא אם לילד נוסף, שנולד גם הוא בתאריך "לא טוב" מבחינה נומרולוגית, אך הדבר אינו מטריד אותה כלל.
