תיאור מקרה: טיפול בכעסים
צבי (שם בדוי), בן 37, נשוי ועובד בתחום מערכות מידע, הגיע לטיפול בטענה שהוא סובל מהתפרצויות כעס בלתי נשלטות. ההתפרצויות חזרו על עצמן בתדירות גבוהה, כאשר בכל שבוע היו מספר התפרצויות כאלה. רוב ההתפרצויות התרחשו במקום העבודה ובבית, עם אשתו. בנוסף, היו גם אירועים אחרים שעוררו את כעסו: בזמן נהיגה, ויכוח עם קופאית בסופר, ועוד. בזמן האירועים מעוררי הכעס, היה צבי נוהג להרים את קולו, לעיתים היה צועק ואף מקלל, ולעיתים מכה בחפצים בסביבתו. התפרצויות הכעס הפריעו לו מאוד, מאחר שהן גרמו לו לאבד מספר מקומות עבודה בעבר, ויחסיו עם אשתו הדרדרו עד כי שקלה להתגרש ממנו.
בתחילת הטיפול, ביקשתי מצבי לתאר את כל המרכיבים הנכללים בסיטואציה מעוררת הכעס: ההתרחשות החיצונית, כלומר הסיטואציה עצמה, וכן המחשבות, הרגשות, התחושות הפיזיות המלוות אותן (למשל: דפיקות לב מהירות, לחץ בחזה) וההתנהגות שלו בסיטואציה. צבי החל למלא "יומן כעס" על בסיס יומי, ואף החל לשאת עמו פנקס קטן כדי לרשום את האירועים מעוררי הכעס. לאחר זיהוי של מספר אירועים כאלה ופירוקם למרכיבים, מילאנו יחד "כרטיס התבוננות עצמית", שתיאר מה קורה לצבי בדרך כלל במצבים מכעיסים. הוא זיהה תגובות שחוזרות על עצמן, למשל: הרמת הקול כאשר מידת הכעס גבוהה, קללות במצבים בהם מעורבים אנשים זרים ולא אנשים קרובים. בנוסף, צבי זיהה את הרגשות שמלווים את רגש הכעס בדרך כלל, ואף מציתים אותו: עלבון, תסכול וחוסר אונים. צבי למד להבחין שכאשר רגשות אלה מתעוררים אצלו, עוד לפני הכעס, קרוב לוודאי שגם הכעס יתעורר בקרוב. גם זיהוי התחושות הגופניות המלוות את הכעס, כגון דופק מהיר ותחושת חום, עזרו לצבי לזהות מבעוד מועד את בואה של ההתפרצות הבאה.
כאשר למד צבי לזהות את הסימנים המקדימים להתפרצות הכעס, לימדתי אותו מכלול של תגובות חלופיות לתגובות התוקפניות, שבהן הורגל עד כה. מדובר בתגובות אסרטיביות שעזרו לו לבטא את הכעס שלו בצורה שקלה ורגועה, ללא תוקפנות, צעקות וקללות. צבי למד להתאים את שפת הגוף שלו, כך שייראה בטוח בעצמו, אך לא מאיים. בנוסף, הוא למד כיצד ניתן לנסח משפטים בצורה שתבטא את רגשותיו, את צרכיו ואת רצונותיו, ללא תוקפנות. למשל: "אני מבין שמאוד מפריע לך שהבית מלוכלך, אבל אני מרגיש עייף ורוצה לנוח, וכרגע לא מתאים לי לנקות". או: "אני צריך שיקשיבו לי כרגע, ואני חש מאוד פגוע ואף כועס מעצם העובדה שאינך עושה זאת". בייחוד בשלבים הראשונים, כאשר זיהה צבי התפרצות כעס שעומדת להתרחש, השתמש ב"פסק זמן", אמר כי הוא יוצא לשתות מים ובינתיים ניצל את הזמן כדי להירגע ולחשוב לעצמו כיצד להגיב בצורה נכונה. בפסק הזמן השתמש, בנוסף, בטכניקות הרפיה שלימדתי אותו כדי להרגיע את עצמו.
בנוסף לשינוי התגובות ההתנהגותיות, למד צבי לשנות דרכי חשיבה שעוררו אצלו כעס, או "עמדות סגורות". למשל, במקום לומר לעצמו: "אשתי חייבת להתחשב בי ולהקשיב לי", הוא ניסח משפט אלטרנטיבי: "הייתי מאוד רוצה שאשתי תתחשב בי ותקשיב לי, אך היא אינה חייבת לעשות זאת. אם היא אינה עושה זאת, ייתכן שיש לה סיבות משלה שאיני יודע אותן. אולי הן מצודקות. בכל מקרה, היא אינה עושה זאת כדי לפגוע בי". או, במקום לומר לעצמו:"אסור לו להידחף לפני בתור, איך הוא מעז לעשות זאת?" הוא אמר לעצמו: "הייתי רוצה שהאדם הזה לא יידחף לפני בתור, אך אין חוק האוסר עליו לעשות זאת. כנראה שהוא אדם שלא מתחשב באחרים, וחבל לכעוס בגלל אנשים כאלה".
על ידי מיתון המחשבות המכעיסות, רמת הכעס של צבי פחתה באופן משמעותי. תוך 6 פגישות, רמת הכעס שלו היתה נמוכה מאוד. בנוסף, מיתון ההתנהגות התוקפנית שלו העניק לצבי תחושה חזקה של סיפוק ושל שליטה במעשיו. יחסיו עם אשתו השתפרו, כפי שהעידה באחת הפגישות שהצטרפה אליה. למעשה, אשתו הצטרפה לפגישה כדי לתת לו פידבק על הכלים שלמד בטיפול, ואף לנסות ולהשתמש בהם בעצמה. "גיליתי שגם לי יש עמדות סגורות", הודתה. "לא תמיד אני חייבת להתנהג לפיהן, ואני יכולה לנסות ולמתן אותן, כדי להתעצבן פחות, וגם לקחת פסק זמן כאשר אני כועסת מאוד כדי לנקות את הראש ולחשוב כיצד אני מגיבה". עם הזמן, המריבות פחתו והתקשורת בין בני הזוג השתפרה בהרבה. כעת, לא חשבו עוד על גירושין. גם יחסיו של צבי עם עמיתיו לעבודה השתפרו בהרבה, והוא חדל לחשוש מפיטורין עקב התפרצויות הכעס.
הטיפול הגיע לסיומו לאחר 8 פגישות, וצבי טען כי אינו מתפרץ יותר וכי רמת הכעס שלו נמוכה מאוד. כאשר עולה סיטואציה בה קיימת רמה מסוימת של כעס, או תסכול, עלבון או חוסר אונים, צבי מבטא את רגשותיו בצורה ברורה, ישירה ואסרטיבית, שאינה גורמת לבעיות עם הסובבים אותו. הוא חש כי נישואיו קיבלו יציבות מחודשת, וכן יחסיו עם שאר הסובבים אותו השתפרו. הוא חש כי הוא מרוצה במקום עבודתו, וכי אנשים לא פוחדים עוד להתקרב אליו ומסוגלים ליהנות מחברתו גם במקרים של חוסר הסכמה. בפגישה האחרונה הוא אמר כי חש נדהם מעצם העובדה שניתן לעשות שינוי כה גדול בחיים בזמן כה קצר, ומה שנראה בעיני אחרים כ"פתיל קצר", או "אופי שאינו ניתן לשנותו", הם למעשה דפוסי התנהגות וחשיבה שהורגל בהם, ואת ההרגל הזה ניתן לשנות במהירות.
